עם קריסתה של בריה"מ וסופה של המלחמה הקרה בשלהי המאה העשרים, נדמה היה שזו תחילתו של עידן חדש. עידן "פוסט-אידיאולוגי" בו הדמוקרטיה הליברלית נהנית ממעמד הגמוני כצורת השלטון היחידה המתקבלת על הדעת. עם זאת, אנו עדים זה מכבר לעליית תופעה רבת עוצמה בעלת ניחוחות אוטוריטריים שלעתים קרובות נקראת במדורי הפוליטיקה השונים "פופוליזם". תופעה זו קיבלה תשומת לב מחקרית ותקשורתית נרחבות אף יותר עם ניצחונו של דונלד טראמפ במירוץ לנשיאות ארה"ב בשנת 2016.
אבל מה זה בעצם פופוליזם? – גם על התשובה לשאלה הזו, כמו רבות אחרות, אין קונצנזוס. יש כאלו הטוענים שזו פסודו-אידאולוגיה; אחרים רואים בה רטוריקה מתלהמת בלבד, ללא מדיניות כלשהי. ישנם הקשרים גיאוגרפיים שונים להבנת המושג. בשביל דרום-אמריקנים, פופוליזם היא מילה שמייצגת תנועות שמאל סוציאליסטיות בהנהגתם של מנהיגים עממיים כמו איבו מוראלס בבוליביה והוגו צ'אבז בונצואלה; לאירופאים, פופוליזם מתקשר למפלגות ימין קיצוניות, לעתים קסנופוביות ובעלות ניחוח אוטוריטרי, כמו "מפלגת החזית הלאומית" של מארי לה-פן בצרפת; בהקשר האמריקני, הדוגמה הקלאסית לפופוליזם היא מפלגה בעלת אג'נדה אגליטריאנית שהוקמה בסוף המאה התשע-עשרה תחת הנהגתו של וויליאם ג'נינגס בריאן.
אבל מה משותף לכל התנועות וההגדרות הללו? הרי אין פוליטיקאי שלא רוצה להיות אהוד, שלא רוצה להיתפס כמי שמחובר ל"אדם הפשוט". פרופסור גרמני מפרינסטון בשם יאן-וורנר מולר החליט להרים את הכפפה. בספרו מ-2016 הוא משרטט קווי מתאר כדי להבין מה זה פופוליזם ומתי פוליטיקאי יכול להיקרא פופוליסט.
טענתו של מולר היא שפופוליזם הוא שיח אנטי-דמוקרטי עם היגיון פנימי משל עצמו. הפופוליסטים רוצים להחזיר את הריבונות האבודה של עם אחד, יחיד, הומוגני, ואותנטי. לטענתם של הפופוליסטים ריבונות זו נלקחה על ידי אליטות מושחתות שהפופוליסטים מבקשים לאתגר את שליטתן במדינה. אם כי בדרך כלל בשוליים, פופוליסטים טוענים כי הם – ורק הם – מדברים ופועלים בשם "העם האמיתי". רק הם מבטאים את רצונו. מתנגדיהם, לעומת זאת, הם בבחינת משרתי או חברי האליטות, ובכך הם בעצם אינם שייכים לאותו "עם אמיתי" ולעתים אף מקוטלגים כאויביו.
היגיון פנימי זה והרטוריקה שנלווית אליו, אינם מונעים מפופוליסטים להשתתף בתהליכים פוליטיים בדמוקרטיה. עם זאת, עמדה יומרנית שכזו מאלצת אותם לחתור לתבוסה מוחלטת של אויבי האומה, ולא לניצחון פוליטי בלבד. עת עלו לשלטון, פופוליסטים מבקשים לכבוש את המדינה ולהשתמש בה כדי לקדם אג'נדה זו, על-ידי איום על עצמאות בתי-המשפט והפקידות הציבורית, שלילת פלורליזם פוליטי ופגיעה באמינות התקשורת.
בישראל, כמו במדינות אחרות, ניתן להצביע על מגמה פופוליסטית. מעבר למתקפה על מוסדות המדינה ואנטי-פלורליזם, פנייה של הליכוד ל"עם ישראל", שהביע פעמיים את היעדר התמיכה במפלגה וב"שותפיה הטבעיים" היא בעצם טענה שהרצון האמיתי של העם האמיתי הופרע. לפי היגיון זה, אין אפשרות שתוצאות הבחירות משקפות באופו אותנטי את העם, היות ונציגו האמיתי והיחיד הוא בנימין נתניהו.
יש להכיר בסכנה שנשקפת מרטוריקה והיגיון פופוליסטיים. הדיכוטומיה בין "עם" ו"אליטות", בין "איתנו" ו"נגדנו" יוצרת מתחים חברתיים ומהווה סיבה לנפץ נורמות פוליטיות – הכל בשביל השגת ניצחון במאבק המדומיין. ניצחון שנמנע בגלל איזונים מערכתיים וחסמים פרוצדורליים.
צריך להתנער מהמחשבה שאנחנו מיוחדים, שכאן זה לא יכול לקרות. דמוקרטיה היא מציאות אחת מיני רבות שהיו קיימות בהיסטוריה האנושית. אפילו כיום, רוב אוכלוסיית העולם מצויה תחת משטרים שאינם מוגדרים 'חופשיים'. לכן, יש להכיר בסכנה הנשקפת מנטיות פופוליסטיות ולראות בהם לא רק תמרור אזהרה אלא מדרון חלקלק, במיוחד בחברה משוסעת כמו זו הישראלית, שנתונה במצב ביטחוני מורכב ונפיץ.